<h1>הבתים — שערי איסור הוצאה שער רביעי</h1>
<h2>דף ו.</h2>
אין עושים פתח בקרן זוית, ביאר הר"ש כגון משתי רוחות. וכתב הראב"ד, אע"פ שפרצה בקרן זוית אינו נחשב לפתח אפילו עד עשר, אם עשה לה צורת פתח ה"ז פתח. וכ"כ הרשב"א. ובזה הסכימו רבים מגדולי צרפת.
<h2>דף יא:</h2>
צורת פתח האמורה בכל מקום הוא אפילו קנה וכיוצא בה מכאן [וקנה מכאן] וקנה על גביהן. גובה שני הלחיים עשרה טפחים או יותר, והקנה וכיוצא בה על גביהן. שאע"פ שאינו נוגע בשני הלחיים אלא יש ביניהם כמה אמות, הואיל וגובה הלחיים עשרה הרי זו צורת פתח. [וצורת פתח] שאמרו צריכה שתהא בריאה לקבל דלת ואפילו דלת של קש. לשון רבינו משה. והרב בעל המאור כתב שאינו נחשב לצורת הפתח אא"כ נוגע הקנה שעל גביהם בקנים. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר וכ"פ הרי"ף. יש מן הגדולים שכתב, שצורת פתח צריכה היכר ציר, ושתהא בריאה לקבל אפילו דלת של קש. והר"ם לא הזכיר היכר ציר. ונראה שדעתו שא"צ היכר ציר. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר. פתח העשוי בכיפה אם יש ברגליה קודם שיתחיל להתעגל עשרה הרי זו צורת פתח, והוא שיש ברחבה ארבעה טפחים, שאין פתח בפחות מארבעה טפחים. צורת פתח שעשאה מן הצד לא עשה כלום. ביאור מן הצד, לדעת הר"ש, כגון שהניח הקנה של מעלה מן הצד ולא על גביהן ממש. והרי"ף כתב בשם רבינו האיי גאון, כגון שעשאה מצדו של כותל [דהו"ל פתח בקרן זוית] שאין ב"א עושים פתח בקרן זוית. ורבים מן הגדולים דחו זה הביאור בראיות, וביאר הראב"ד מן הצד, כגון שהיה עושה צורת פתח במבוי, והניח קנה אחד בצד הכותל וקנה אחד באמצע פתח המבוי, וקנה על גביהן, לא עשה כלום, מפני שאויר מכאן ומכאן מבטל הקורה. ולפי שלא מצאנו ראייה מבוארת לאחד מן הביאורים, לפיכך נראה לנו להחמיר כדברי כולם.
<h2>דף טו.</h2>
בכל עושין מחיצה בין בכלים [בין באוכלין בין באדם] ואפילו בבהמה ושאר מיני חיה ועוף. והוא שיהיו כפותין והוא שלא ינודו. לשון רבינו משה. מחיצה העומדת מאיליה ה"ז כשרה, ומחיצה הנעשית בשבת ה"ז מחיצה. ואם נעשית בשגגה מותר לטלטל בה באותה שבת. והוא שתיעשה שלא לדעת המטלטל. אבל אם נתכוין אדם לזאת המחיצה שתיעשה בשבת כדי לטלטל בה אע"פ שעשאה העושה [בשגגה] וכן אם נעשית במזיד אע"פ שלא נתכוין זה לטלטל, ה"ז אסור לטלטל בה, לשון רבינו משה. מ"ש הר"ם הוא ביאור למה שנאמר בהלכה בשוגג מותר במזיד אסור. והרשב"א כתב במזיד, בישראל שיודע [שאסור] לגדור גדר. אבל אם נעשית בשגגה בין בשגגת שבת וזדון מלאכה בין בשגגת מלאכה וזדון שבת אין זה מזיד, ומותר אפילו לטלטל (שבמזיד אסור ולא במתכוין). ותמה הרב על לשון הר"ם. ויראה [לי], שדברי הר"ם נכונים. ודבר זה יתבאר ברחבה.
<h2>דף טו:</h2>
כל מחיצה שיש בה פרוץ מרובה על העומד אינה מחיצה. אבל אם היה פרוץ כעומד הרי זו מותרת, ובלבד שלא תהא באותם הפרצות פירצה שהיא יתירה על עשר אמות. אבל עשר אמות הרי היא כפתח. ואם היה לפירצה זו צורת הפתח, אע"פ שיש בה יותר מעשר אמות אינה מפסדת מחיצה. והוא שלא יהיו פרוץ מרובה על העומד. בד"א בזמן שהפרצות משלשה טפחים ולמעלה, אבל היו הפרצות כל פרצה מהן פחותה משלשה הרי זו מותרת ואע"פ שהפרוץ מרובה על העומד, שכל פחות משלשה כלבוד דמי. כיצד הרי שהקיף בקנים ואין בין קנה לחבירו שלשה טפחים [או שהקיף בחבלים ואין בין חבל לחבירו שלשה טפחים] הרי היא מחיצה גמורה אע"פ שהוא שתי בלא ערב או ערב בלא שתי. וצריך שיהא גובה הקנה עשרה או שיהא מן הארץ עד סוף החבל העליון עשרה אם הקיף בחבלים, שאין מחיצה פחותה מעשרה. וכל השיעורים האלו הלכה מסיני הם. ושמענו מכאן שאין צורת הפתח מתרת (אפילו) בפרצה יותר מעשר כשהפרוץ מרובה על העומד. והרב בעל השלמה כתב, שצורת פתח מתרת בפרצה אפילו יותר מעשר אפילו פרוץ מרובה על העומד. ולכאורה נראה כן. ואפשר ליישב פסק הר"ם. וזה יתבאר ברחבה. וכתב הרב בעל השלמה, אם פרוץ מרובה על העומד, כנגד הפרוץ אסור לטלטל, כנגד העומד מותר לטלטל. והוא שיהיה במקום העומד ארבעה טפחים. והרב בעל המאור כתב, והוא שיהיה בעומד שלשה טפחים. ובזה הסכימו רבים מגדולי הפוסקים. ומדברי הר"ם נראה שכל זמן שפרוץ מרובה על העומד בטל העומד ואין מותר לטלטל אפילו כנגד העומד. וזה נראה לנו עיקר. כתב הרב בעל המאור, מחצלת שיש בה שבעה ומשהו וחקק בה שלשה והניח בפחות משלשה סמוך לקרקע אינה מחיצה, שעומד מרובה על הפרוץ בערב אינו כעומד. והראב"ד כתב, שאין חילוק בין שתי לערב, כיון שעומד מרובה הרי הוא כעומד.
<h2>דף טז:</h2>
יחיד ששבת בבקעה ועשה מחיצה סביב לו, אם יש בה בית סאתים מותר לטלטל בכולו. ואם היה יתר מבית סאתים אינו מטלטל בו אלא בארבע אמות. וכן אם היו שנים או היו שלשה ישראלים או יותר ששבתו בבקעה הרי הם שיירה ומותר להם לטלטל בכל צרכם אפילו כמה מילין. והוא שלא ישאר מן המחיצה שהקיפוה בית סאתים פנוי בלא כלים. אבל אם נשאר בית סאתים פנוי בלא כלים ולא היו צריכין לו, אסורין לטלטל בכל המחיצה אלא בארבע אמות. ואין הקטן משלים לשיירה. לשון רבינו משה. יש מן הגדולים שפסק שהקטן משלים לשיירה, ואין הגוי משלים לשיירה. מקיפין שלשה חבלים זה למעלה מזה. ובלבד שלא יהא בין חבל לחבירו שלשה טפחים. שיעור חבלים עבין טפח, שיהא הכל עשרה. מקיפין בקנים, ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו שלשה טפחים. ויש מי שכתב, שלא התירו מחיצה כזו אלא בשיירה. ודעת הר"ם שכל מקיף בקנים ובחבלים הרי הוא מחיצה לכל דבר, ולא חילקו בין יחיד לשיירה אלא למי ששבת בבקעה ועשה מחיצה לעצמו, שליחיד אין נותנין לו כל צרכו, ואם היו שלשה ונעשה שיירה נותנין להם כל צרכן שיירה שחנתה בתל גבוה עשרה טפחים או (בקנה) [בנקע] עמוק עשרה טפחים או בגנה מוקפת עשרה טפחים, מטלטלין בכולה. והוא שלא ישאר בה (אלא) בית סאתים פנוי.
<h2>דף יז.</h2>
שלשה שהקיפו כדי צרכן וקנו שביתה, ואחר כך מת אחד מהם, הרי הם מותרים לטלטל בכולה. קנו השביתה השנים יותר מבית סאתים, ואחר כך בא להם שלישי, אסורין לטלטל אלא בארבע אמות כשהיו קודם שיבוא זה, שהשביתה היא הגומרת, ולא הדיורין. לשון ר"ם.
<h2>דף כה.</h2>
בכל עושין מחיצה בין בכלים [בין באוכלין בין באדם] ואפילו בבהמה ושאר מיני חיה ועוף. והוא שיהיו כפותין והוא שלא ינודו. לשון רבינו משה. מחיצה העומדת מאיליה ה"ז כשרה, ומחיצה הנעשית בשבת ה"ז מחיצה. ואם נעשית בשגגה מותר לטלטל בה באותה שבת. והוא שתיעשה שלא לדעת המטלטל. אבל אם נתכוין אדם לזאת המחיצה שתיעשה בשבת כדי לטלטל בה אע"פ שעשאה העושה [בשגגה] וכן אם נעשית במזיד אע"פ שלא נתכוין זה לטלטל, ה"ז אסור לטלטל בה, לשון רבינו משה. מ"ש הר"ם הוא ביאור למה שנאמר בהלכה בשוגג מותר במזיד אסור. והרשב"א כתב במזיד, בישראל שיודע [שאסור] לגדור גדר. אבל אם נעשית בשגגה בין בשגגת שבת וזדון מלאכה בין בשגגת מלאכה וזדון שבת אין זה מזיד, ומותר אפילו לטלטל (שבמזיד אסור ולא במתכוין). ותמה הרב על לשון הר"ם. ויראה [לי], שדברי הר"ם נכונים. ודבר זה יתבאר ברחבה.
<h2>דף מג:</h2>
מותר לעשות מחיצה של ב"א בשבת, שיעמוד זה בצד זה, ובלבד שלא ידעו אותם העומדים שבשביל מחיצה יעמדו. ולא יעמיד [אותם] אותו אדם שהוא רוצה להשתמש במחיצה זו, אלא יעמיד אותם [אדם] אחר שלא לדעתם. לשון רבנו משה. והרשב"א כתב, שמחיצה של ב"א הוא ארעי גמור, שאין דרכם של בני אדם לעשותן מחיצה. לפיכך אם נעשית אפילו במזיד מחיצה היא ומתרת, ואע"פ שעשאה הרוצה להשתמש בה. ונראין דבריו. העושה מחיצה של ב"א לדעת אותם ב"א שיעשו מחיצה מכין אותו מכת מרדות. ויראה לי שטעם איסור מחיצה של ב"א שיעשו מחיצה מפני שאסור לעשות אפילו אהל ארעי, וכשיעשה של בני אדם שלא לדעת אין כאן עשיית אהל ארעי, [שהרי י"ל] שמא אותם ב"א ילכו להם, שהרי אינם עומדים שם לכוונת מחיצה, ונראה כמחיצה הנעשית מאיליה. אבל אם יעשה לדעתם שיעמדו שם למחיצה, נמצא עושה אהל ארעי. והרשב"א כתב, טעם האיסור בזה, מפני שזה יהיה פירסום.
<h2>דף צג.</h2>
שלשה מקומות המוקפין שלא לשם דירה זה בצד זה, ופתוחין זה לזה, החיצונים רחבים והאמצעי קצר, שנמצאו לשנים החיצונים פסים מכאן ומכאן, והיה יחיד בזה ויחיד בזה, נעשו כשיירה ונותנים להם כל צרכם. היה האמצעי רחב ושנים החיצונים קצרים, שנמצא האמצעי בפסין משתי רוחותיו, הרי [הוא] כמובדל משנים החיצונים. לפיכך אם שבת יחיד בזה ויחיד בזה [אין] נותנים להם כל צרכם, אלא כל אחד ואחד יש לו בית סאתים במקומו. היה עומד יחיד בזה ויחיד בזה ושנים באמצע, או שנים בזה ושנים בזה ואחד באמצע, נותנים להם כל צרכם. לשון רבינו משה. מה שכתב הר"ם, שנים החיצונים רחבים ואמצעי קצר וכו', והוא על מה שנאמר בהלכה שנים החיצונים מגופפים ואמצעי אינו מגופף. וכתב הראב"ד שלא נמצא דבר זה אלא כשכותל האמצעי נכנס תוך החיצונים ומופלג מהם. שאם לא כן כולם מגופפים. שהרי אמרו נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי. ובזה הסכימו רבים מגדולי האחרונים. ויראה לי שדעת הרי"ף והר"ם שאין אומרים בכיוצא בזה נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי, כמו שנבאר בחצר קטנה שנפרצה לגדולה.
<h2>דף צג:</h2>
כל מחיצה שאין בגובהה עשרה או יתר אינה מחיצה גמורה. גדוד והוא כמו סלע או תל חמשה ומחיצה חמשה מצטרפין. כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה.
<h2>דף צד:</h2>
אין עושים פתח בקרן זוית, ביאר הר"ש כגון משתי רוחות. וכתב הראב"ד, אע"פ שפרצה בקרן זוית אינו נחשב לפתח אפילו עד עשר, אם עשה לה צורת פתח ה"ז פתח. וכ"כ הרשב"א. ובזה הסכימו רבים מגדולי צרפת.
